א.  "הברירה הטבעית" היא מנגנון בטבע שמקיים מתאם חיובי (שיווי משקל) בין תנאי הסביבה לתכונות המינים, או נטייה למתאם כזה בכל זמן ומקום. מנגנון זה מתבטא בשתי רמות: 1. ניפוי פרטים ברמת האוכלוסייה בעלי תכונות שלהן תאימות נמוכה לתנאי הסביבה, בזמן ובמקום קונקרטיים. 2. עלייה בשיעור פרטים בעלי תכונות שלהן תאימות גבוהה לתנאי הסביבה במקביל. את המנגנון הזה זיהה דרווין דרך תצפיות ועל מעמדו מבחינת התאוריה של דרווין, על אודות כך שמוצא המנים זה מזה, ניתן ללמוד משם ספרו המפורסם: "מוצא המינים דרך הברירה הטבעית". בספר דרווין מסביר שההבדלים ב"מאפיינים הפרטיים" של תכונות המין (תכונה: יד מחומשת אצבעות, עור, מקור, פרווה. מאפיין פרטי של תכונה: אצבעות ארוכות, עור כהה, מקור קצר, פרווה דלילה) שאחראיים ליכולתנו להבחין בין הפרטים אך בעיקר בין אוכלוסיות אינם מקריים או סתמיים. אלא הם תלויי תנאי סביבת מחייתו של המין בהכרח. "הברירה הטבעית" היא המושג שבו בחר דרווין לתאר את התהליך שבו תפוצת "המאפיינים הפרטיים" תומכי רמת השרידות הגבוהה, באתר גאוגרפי כלשהו, תמצא תמיד במגמת עליה. בעלי "המאפיינים הפרטיים" תומכי רמת השרידות הגבוהה הם מן הסתם פרטים שהן מצליחים להגיע לבגרות מינית והן מצליחים להביא את מספר הצאצאים הגדול ביותר. בביולוגיה נהוג להתיחס למושג "תכונות המין" כאל "עקרון היציבות" או "עקרון ההתמדה" ואל המושג "המאפיינים הפרטיים של תכונות המין" כאל "עקרון השכלול" או "עקרון ההתאמה". עד כאן בסדר. אלא שבהתבסס על שני הכללים שזיהה דרווין; מתאם חיובי בין תנאי הסביבה לתכונות המינים ונטייה למתאם כזה, אם הוא הופר מסיבה כלשהי, דרווין שיער שמגמות השינוי ב"מאפיינים הפרטיים" חסרות גבולות ולא ניתן לדעת מראש לכדי מה הן עשויות להוביל. על פי כן, עובדת קיומם של המינים מעידה, לדעת דרווין, על תוצאות מרחיקות לכת, שהן מוצא המינים זה מזה, להן מגמות השינוי הללו ב"מאפיינים הפרטיים" בדיוק אחראיות מלכתחילה. דרווין מחפיף בין עקרון היציבות לעקרון השכלול באמצעות התיאוריה שלו על מוצא המינים (ההחפפה נולדת מתוך התיאוריה ואינה קודמת לה) ועל ידי כך מבטל למעשה את מיון תכונות המינים לפי עקרון היציבות ועקרון השכלול. החפפה זו עומדת בבסיס תפיסת מושג ההתפתחות של ימינו, לפחות כפועל יוצא של ההסברה לציבור הרחב. זאת בשל הדמיון לכאורה בין התפתחות הפרט, המגמתית בהכרח, לשינוי המגמתי ב"מאפיינים הפרטיים" של תכונות המינים, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות. מידת תקיפותה של ההכפפה הדרווינית, נוכח ממצאי המדע המודרני, היא נושא הפרקים הבאים.

ב.  את הברירה הטבעית בבני-אדם ניתן להמחיש דרך שלוש דוגמאות משלימות, והן אהבה, יצר הבאת ילדים והיחס לזקנים. היחס לזקנים: בחברות שמרניות, בהן שיטת הראייה השבטית מונחת בבסיס הזרם המרכזי בחשיבה הפילוסופית, ככל שאתה יותר מבוגר, כך אתה זוכה ליותר כבוד ונחשב כמי שאפשר רק ללמוד ממנו. בחברות מדעיות, לעומת זאת, בהן שיטת הראייה ההומניסטית מונחת בבסיס הזרם המרכזי בחשיבה הפילוסופית, כאשר אתה הופך לטעון השגחה וסיוע, אתה מגיע לבית-אבות ונפגש עם קרוב המשפחה הכי נאמן שלך–המדינה. הבחנה זו נובעת מרמת הפרודוקטיביות של האדם כשלעצמו. בחברות שמרניות, בהן ההתקדמות הטכנולוגית אטית (בעת שהיא בכלל קיימת), ל"צעיר" יש הרבה מה ללמוד מ"הזקן" כדי שיוכל לשרוד בחייו. לכן הנורמות בחברות אלה יושפעו ממעמדו של "הזקן" כבעל הידע והניסיון רבי-הערך. בחברות מדעיות, לעומת זאת, הידע והניסיון של הפרט חדלים להיות רלוונטיים לתנאי מחיית החברה שהוא עדיין חלק ממנה, לעיתים כבר באמצע חייו. יצר הבאת ילדים: היצר להביא ילדים קיים בגלל שהזקנה קיימת. האדם יודע שהוא חי שמונים שנה. הוא גם יודע שלא כל הזמן הזה יהיה בריא וחזק. כי כך ראה את סבו. בגרמניה הילודה נמוכה ובאתיופיה היא גבוהה. הסיבה לכך היא שגרמניה קדמה משמעותית את שירותי הסעד והאדם שם חדל לחוש בצורך בהבאת ילדים. אסור גם לשכוח שהזקנים הם שיוזמים את המלחמות בעוד הצעירים הם אלה שמתים בהן. אהבה: אהבת גבר לאשתו גם היא מושתתת על אהבה עצמית לחלוטין. גבר לא מתאהב בכל אחת שהוא רואה אלא תמיד במישהי מסוימת. הבחנה זו נובעת מאיתור הפוטנציאל הגנטי המשותף להולדת תינוק בריא. זו בדיוק הסיבה לכך שבן לא שוכב עם אמו. אחרת הצאצא שייוולד לו ממנה לא יהיה מסוגל לדאוג לו כשיהיה זקן. יחסי-מין בין אחים כבר מוכרים, אך מגונים. יחסי-מין בין בני-דודים כבר מורגשים יותר. אם נעשה סטטיסטיקה של היחס בין שכיחות יחסי-מין לבין קרבה משפחתית, נראה שהיא בנויה בצורת פירמידה שבראשה נמצאים יחסי-מין בין בן לאמו שתמיד אינם מתקיימים. באשר לאהבת אישה לאיש, באמצעות גידולה את ילדיה האישה זוכה להגנה מצד אביהם. את האישה מעניין יותר חוזקו של בן זוגה מחוזקם של צאצאיה. משום כך פוליגיניה נפוצה בתרבות האנושית ואילו פוליאנדריה לא. מפאת נחיתותה היחסית מבחינה פיזית, האישה לנצח תמצא ב"מערכת עדיפויות מתנגשות" ולא תדע במי להשקיע יותר–בעצמה, בבעלה או בילדיה. כאשר אישה מתגרשת, הילדים נשארים אצלה. תת-מנגנון זה נועד להבטיח שאת ההגנה שלה היא תקבל מהם. אין זה מקרי שאנו אומרים "הוא עזב אותה" ו"היא הלכה ממנו". אנו מתבטאים בצורה שונה (בכל השפות) כי אנו יודעים שגבר ואישה מעוניינים זה בזה או אוהבים זה את זה מסיבות שונות.

 

ג.  מבחינת הברירה הטבעית האדם אנוכי בכל שלבי חייו, גם ביחס לקרובי משפחתו מהמדרגה הראשונה, ומתאפיין בפילוג האנתרופולוגי הבסיסי ל"שכבות גיל" (ולא לדתות או ללאומים). הברירה הטבעית היא המנגנון הגאוגרפי-גנטי המתפקד כערובה למתן משענת לאדם בשליש או ברבע האחרון של חייו, כאשר במסגרת זו "הזקנה" מתפקדת כקטליזטור של הילודה באופן עקרוני וכללי. מבחינה מכניסטית "אדם" הוא ביטוי מוחשי של תכנית שיודעת להוריד את האנטרופיה בדומם לכדי הופעתו ולעבור מדור לדור בתאי המין. הזקנה היא חלק מהתכנית הזו. למה שתהיה? כי כך תובטח הילודה. הדאגה לילדינו שיהיו כשירים פיזית (בריאים) ומותאמים מבחינה מנטלית לתנאים שלתוכם נולדו, היא דאגה לעצמנו. אחרת לא תובטח המשענת בשליש או ברבע האחרון של חיינו. הברירה הטבעית בבני אדם, הנלמדת דרך הקשר המעגלי בין אהבה, יצר הבאת ילדים והיחס לזקנים מלמדת שכל דבר שהאדם עושה נועד לשם השגת אוכל, כמו כל בעל חיים אחר בטבע. ההבדל היחיד בין השניים הוא שכדי להעניק לגיטימציה להשגת הדבר הזה דרך מאמץ זולתו, האדם מגייס לעזרתו את ה"אידאולוגיה". הנרטיב המובנה בכל "אידאולוגיה" (שמצליחה לחולל "חברה מאורגנת פוליטית" לפרק זמן שעולה על תקופת חיים של דור או שניים) שאומר שקיימת חשיבות אובייקטיבית עבור האדם בהמשכיות עצמו, כעבור תקופת חייו, בצורת "עם", "מין", "גזע" או "דת"–הוא שקר. אותו מאמצות שכבות הגיל המתקדם (בחברות מאורגנות פוליטית) כדי להבטיח את התמדת קיומם של תנאי החברות שהביאו אותן אל המקום שממנו הן מדברות בזמן הווה. שימוש בזבזני שלא יאמן, לכאורה, באוצרות טבע, תוך כליה בצוותא של מערכות אקולוגיות, הם העדות למה שבאמת מעניין את האדם האינדיווידואלי–מה שמיד מעלה את השאלה, שעליה כבר עניתי: "על איזו המשכיות מדובר בדיוק".

 

ד.  בעולם החי הברירה הטבעית מבטיחה את התמדת הילודה דרך הפחתת הסיכויים של "הדור הבוגר" להיאכל במסגרת אילוצי שרשרת המזון (יש הרבה פרטים=הסיכוי שיוכלו אותי יורד). לכן קניבליזם אינו קיים באמת בטבע, אלא בנסיבות מוגדרות, בהן קיים רעב כבד במיוחד והנאכלים הם תמיד הצאצאים, אצל בעלי חיים וגם אצל בני-אדם. רק מינים הנמצאים בראש שרשרת המזון ידועים כאוכלי צאצאיהם מסיבות שאינן הישרדותיות, כגון אריות, תנינים וקטלנים. להם אין מה לדאוג יותר מדי לגודל ולחוזק הלהקה של בני מינם. בדיוק כמו כל דבר אחר בטבע, גם הברירה הטבעית היא תופעה ייעודית הפועלת כמנגנון בחיים ולא תופעת "על-חיים" או "המקבילה לחיים" שבכוחה לשמש הסבר לעצם קיומם של החיים.

 

ה.  "השמנת יתר" הוכרזה על ידי ארגון הבריאות העולמי כאחת המכות הקשות של העת החדשה. במשך ההיסטוריה סבלה האנושות מתקופות רעב ממושכות. מציאות זו חשפה, דרך הברירה הטבעית, "מאפיינים פרטיים" של המטאבוליזם שמגדילים את הפוטנציאל לצבור שומן בהתאם להרגלי התזונה הקיימים. המהפכה התעשייתית ומסחור המזון הביאו על האנושות שפע של מזון שמן וטעים במהפך כמעט מידי. "מאפיינים פרטיים" של המטאבוליזם שנבררו בתנאי מחסור וסייעו להתמדת קיומו של המין, הפכו לעוינות התמדת קיומו בתקופת השפע.

 

ו.  "הברירה הטבעית" היא אפוא "מנגנון ההמשכיות" שמבטיח ירידה בשכיחות הופעתם של "המאפיינים הפרטיים" של תכונות המין שלהם תאימות נמוכה לתנאי הסביבה ועלייה בשכיחות הופעתם של "המאפיינים הפרטיים" שלהם תאימות גבוהה. מפאת יצר ההישרדות של הפרט, כל דור נוטה להעמיד יותר צאצאים מכפי שיכולים לשרוד, כאשר "המאפיינים הפרטיים" של תכונותיהם של חלק מהצאצאים יהיו תואמים יותר לתנאים שלתוכם ייוולדו ושל חלק תואמים פחות, כלומר תואמים יותר לתנאים אחרים. תוך מספר דורות, כאשר מין ממשיך להישאר באותו אזור אקלום, שכיחות הופעתם של "המאפיינים הפרטיים" שלהם תאימות נמוכה לתנאי הסביבה יורדת ביחס לשכיחות הופעתם של "המאפיינים הפרטיים" שלהם תאימות גבוהה. משום כך ללהקה של פרושים בעלי מקור קצר ועבה, למשל, נולדים משמעותית פחות צאצאים בעלי מקור דק וארוך מאשר ללהקה של פרושים בעלי מקור דק וארוך. לאחר תקופת חיים של מספר גדול יותר של דורות, העלייה בשכיחות הופעתם של "המאפיינים הפרטיים" שלהם תאימות גבוהה לתנאי הסביבה מובילה לידי הופעת "זן" (או "גזע"). אצלו שכיחות הופעתם של "המאפיינים הפרטיים" שלהם תאימות נמוכה לתנאי הסביבה כבר יורדת למינימום מסוים באופן קבוע. משום כך אצל בני-אדם, למשל, לא נולדים תינוקות אפריקנים או אסייתיים להורים אירופאים.

 

ז.  פעולתה של הברירה הטבעית היא אפשרת קיום המין בתנאים הגאוגרפיים השונים הקיימים על כדור הארץ. באזורים הסמוכים לקו המשווה, בהם קרני השמש עוברות מרחק קטן יחסית באטמוספירה, ועל כן מסוננות במידה מעטה, יימצאו בני-אדם בעלי עור עשיר בצבען, המספק הגנה טובה יותר מהקרינה האולטרה-סגולה. באזורים המרוחקים מקו המשווה, בהם קרני השמש עוברות מרחק גדול יחסית באטמוספירה, ועל כן מסוננות במידה רבה, יימצאו בני-אדם בעלי עור דל בצבען. אילו עורם היה כהה, חדירת קרני השמש לא הייתה מספקת, ייצור ויטמין-D היה פוחת ועצמותיהם היו נחלשות.

 

ח.  תנאי הסביבה משפיעים בהכרח על שני הווקטורים של השינוי ב"מאפיינים הפרטיים" של תכונות המין (התפשטות השינוי באוכלוסייה והעלייה או הירידה בעצימות השינוי) בשלושה תנאים: 1. קיומו של המין בצורת להקות (המייצגות זנים/גזעים). 2. קיומן של הלהקות על פני יריעת זמן העולה על תקופת חיים של דור או שניים. 3. ניעות הלהקות מאתר גאוגרפי לאתר גאוגרפי או שינוי בתנאי הסביבה באותו אתר גאוגרפי.

 

ט.  הבנת מנגנון ההסתגלות, או ברירת המותאמים ביותר לתנאי הסביבה, כרוכה בשלוש הנחות יסוד. הנחות יסוד אלה מן הראוי להדגים על תהליך ההסתגלות המפורסם ביותר במדעי החיים: "העש התעשייתי". במאה התשע-עשרה, בהשפעת המהפכה התעשייתית, השחירו העצים באנגליה בשל הפיח שנחת עליהם. והינה נצפה כי העש שחי בסביבת עצים אלה החליף את צבעו הטבעי מלבן (כצבע העצים טרם כוסו בפיח) לשחור (יחד עם העצים). על ידי כך העש למעשה הבטיח את התמדת קיומו העצמי כמין, בתנאים שבהם קיימים במקביל גם טורפי העש, המזהים בקלות גבוהה יחסית את העש על העצים השחורים בתנאי שצבעו לבן. שלושת הנחות היסוד הן: 1. רוב תכונות המין הן "רב-גניות". 2. עצים שחורים התקיימו באנגליה תמיד, אולי בשיעור אחר ואולי באתרים גאוגרפיים אחרים. לא לכל זני העצים הגדלים באנגליה צבע הגזע לבן. שכן, גם לעצים הלבנים יש גנים (סימולטניות בקיום של כל תנאי הסביבה האפשריים ברמת כדור הארץ). 3. העש חי בכל האתרים תמיד (סימולטניות בקיום המין בכל תנאי הסביבה בצורת זנים/גזעים, לפחות מהרגע שבו התחלנו להתעניין בתורשה במאה התשע-עשרה). מה שמשתמע משלושת הנחות יסוד אלה הוא שגנים לצבע אפור בהיר, אפור כהה, שחור ולבן של העש התקיימו לפני המהפכה התעשייתית, המשיכו להתקיים בזמן המהפכה התעשייתית וממשיכים להתקיים כל כולם עד עצם היום הזה. באתרים עם עצים לבנים, הגנים לצבע שחור של העש התקיימו אף הם (במיוחד אם מדובר בתכונה רב-גנית), פשוט בשיעור נמוך יחסית ו/או במצב הטרוזיגוטי. ההסתגלות של העש קרתה באחת משתי דרכים או תוך שילוב כלשהו בין שתיהן: 1. נדידת העש השחור מאתר של עצים שחורים לאתר של עצים לבנים (ההולכים ומשחירים). 2. עלייה בתדירות הופעת הגנים לצבע שחור בשרשרת הדורות ללא פלישת הגנים לצבע זה מבחוץ, ו/או עלייה בשיעור הומוזיגוטים רצסיביים על חשבון הומוזיגוטים דומיננטיים והטרוזיגוטים (או ההפך). על עצים לבנים לפני שכוסו בפיח יש למעשה הרבה הטרוזיגוטים והומוזיגוטים דומיננטיים. ואילו על העצים השחורים וכן על הלבנים לאחר שכוסו בפיח יש הרבה הומוזיגוטים רצסיביים, מעט הטרוזיגוטים ומעט מאוד הומוזיגוטים דומיננטיים. פתרון ההסתגלות ברוב המקרים בטבע הוא שילוב כלשהו בין שתי הדרכים. עד כאן בעניין "צבע העש" כתכונה "חד-גנית" או "דו-אללית" (בעלת מגוון אופני ביטוי הקטן). אם "צבע העש" הוא תכונה "רב-גנית" (בעלת מגוון אופני ביטוי הגדול), כלומר זוגות האללים C B A ו-D משפיעים על צבע העש, אזי המדרג/מנעד הפיזיולוגי, המושפע באופן סימולטני מווקטור השינוי בתנאי הסביבה, מתבטא לא בשינוי בשכיחות גנוטיפים יחידניים, אלא בשינוי בשכיחות "קומבינציות של גנוטיפים" או "הגנוטיפים המורחבים של צבע העש" או "הגנוטיפים המלאים של צבע העש". קומבינציה 1: זוג-A הטרוזיגוט קו-דומיננטי, זוג-B הומוזיגוט רצסיבי, זוג-C הומוזיגוט רצסיבי, זוג-D הומוזיגוט דומיננטי=צבע אפור בהיר. קומבינציה 2: זוג-A הומוזיגוט דומיננטי, זוג-B הטרוזיגוט קו-דומיננטי, זוג-C הומוזיגוט דומיננטי, זוג-D הומוזיגוט רצסיבי=צבע אפור כהה. קומבינציה 3: זוג-A הומוזיגוט רצסיבי, זוג-B הומוזיגוט רצסיבי, זוג-C הומוזיגוט רצסיבי, זוג-D הומוזיגוט דומיננטי=צבע לבן. קומבינציה 4: זוג-A הומוזיגוט דומיננטי, זוג-B הומוזיגוט דומיננטי, זוג-C הומוזיגוט דומיננטי, זוג-D הומוזיגוט רצסיבי=צבע שחור. באתר של עצים בצבע אפור בהיר שכיחות קומבינציה 1 65%, שכיחות קומבינציות 2 ו-3 15% כל אחת ושכיחות קומבינציה 4 5%. באתר של עצים בצבע אפור כהה שכיחות קומבינציה 2 65%, שכיחות קומבינציות 1 ו-4 15% כל אחת ושכיחות קומבינציה 3 5% וכן הלאה...

 

י.  הפוטנציאל לכל קשת הצבעים של העש קיים תמיד בכל האתרים. מה שמשתנה מאתר לאתר הוא קצב ההתפשטות של כל אחד מהצבעים באוכלוסייה. באתר של עצים המכוסים בפיח (כאשר הם מתחילים להלבין בתקופת הגשמים), לחץ הטריפה יגרום לכך שקצב ההתפשטות של הצבע לבן ינמיך ביחס לקצב ההתפשטות של הצבע אפור בהיר. אבל אם ההלבנה תהיה מהירה יותר, יחסית למחזור חייו של העש, ייתכן איזון בקצב שילווה בדילול יותר אגרסיבי של האוכלוסייה.

 

יא.  הברירה הטבעית אינה בוררת גנים אלא גנוטיפים (במקרה של תכונות חד-גניות) או קומבינציות של גנוטיפים (במקרה של תכונות רב-גניות). אללים "עוינים" לא נפלטים מהאוכלוסייה לרוב או לא נפלטים לגמרי. אלא עוברים למצב הטרוזיגוטי. אם מדובר באללים דומיננטיים שמורידים את רמת הכשירות, אז הם יכולים באמת להיפלט מהאוכלוסייה לגמרי. אבל מצב כזה כמעט ולא קורה באופן טבעי, מפני שאין גבולות חדים בין תנאי הסביבה. במצב של סחף גנטי (בעקבות הופעת גבול חד ומניעת זרימת גנים מאתר גאוגרפי לאתר גאוגרפי) עולה הסיכוי להיכחדות המין. אולי לא בהרבה אבל עולה בהכרח.

 

יב.  המצע של הברירה הטבעית הוא גנים ש"קיימים בהווה" או "מבעוד מועד" ולא גנים ש"נוצרים במהלך המיאוזה". הברירה הטבעית לא יכולה להיות מובנת אלא בכפוף לתנאי שבו דברים חדשים אינם מופיעים יש מאין ודברים קיימים אינם נעלמים (נפלטים מהמין). לא במקרה האללים (גרסאות הגנים), המקודדים לאותה פונקציה (מופיעים באותו לוקוס), נחלקים לשתי משפחות, הנבדלות הן בהטיית הפונקציה לערך מסוים והן ביחסי הדומיננטיות שלהן האחת כלפי השנייה: משפחת האללים הדומיננטיים ומשפחת האללים הרצסיביים. חלוקה זו חיונית לכך שההתאמה לתנאי הסביבה תתממש ללא הצורך באיבוד גנים ברמת המין. אם היו קיימים רק גנים דומיננטיים, התאמה הדרגתית של אוכלוסיות לתנאי הסביבה לא הייתה מתאפשרת (בתקופת חיים של מספר דורות) והן היו חדלות מלהתקיים במלואן עם הופעת השינוי בתנאי הסביבה ולו הקל ביותר.


יג.  הגנים ש"נוצרים במהלך המיאוזה" הידועים כמוטציות, באופן בלתי נמנע צריכים לתפוס את מקום הגנים ש"קיימים בהווה" או לפחות להתווסף אליהם. אלא שהמחקר האמפירי מלמד ש"הגנים החדשים", המוטציות, נפלטים מהאוכלוסייה בדור הראשון שבו הם באים לידי ביטוי. לעטים הם נפלטים בדור השני שבו הם באים לידי ביטוי ובמספר עוד יותר קטן של מקרים גם מאוחר יותר. והדבר נכון גם לגבי היצורים שנחקרים הכי הרבה, בגין מחזור החיים הקצר והריבוי הטבעי הגבוה, כדוגמת הדרוזופילה.

יד.  סדרת אונטוגנזות (אונטוגנזות של מספר דורות) אומנם יכולה להציג השתנות הדרגתית כלשהי בהופעת עצמה–דרך מעבר מתפוצה רחבה של הומוזיגוטים רצסיביים לתפוצה רחבה של הומוזיגוטים דומיננטיים והטרוזיגוטים (או ההפך). השתנות כזו אינה כרוכה או אינה כרוכה בהכרח באיבוד גנים ברמת המין ו/או בקליטת גנים חדשים במקומם דרך מוטציות. השתנות כזו אומנם מתבטאת בשינוי במורפולוגיה/פיזיולוגיה (בתקופת חיים של מספר דורות), במידת ההתפשטות ובמידת העצימות של עצמה (ברמת האוכלוסייה). אך אין אנו לומדים מתוך הבנתה על כך שאיזשהן מוטציות מאפשרות את התרחשותה בזמן אמת.

 

טו.  המסקנה המתבקשת נוכח ממצאים של עשרות שנים, שיכולה כבר בהחלט להפוך גם לכלל אצבע, היא שאם הדבר שהברירה הטבעית מרסנת בעולם המינים באופן מובהק הוא "התפשטות גנוטיפים בעלי תאימות נמוכה לתנאי הסביבה ברמת המאגר הגנטי היציב", קל וחומר שהדבר הנוסף שהיא מרסנת הוא "התפשטות מוטציות". היחס הלא פרופורציונלי בין שיעור המוטציות החיוביות (ששכיחותן ברמת הזן או המין עולה בהתמדה) שתועדו בפועל, בניסוי אמפירי ובתנאים טבעיים (אפס), לשיעור הדוגמאות להתאמה הדרגתית של אוכלוסיות לתנאי הסביבה (אין ספור), הוא הסיבה העיקרית לחופש להניח שהדבר הנוסף שהברירה הטבעית מרסנת הוא "התפשטות מוטציות" (על מנת להבטיח את התמדת יציבות המינים. אחרת קיומם היה פוסק לאחר תקופת חיים של דור או שניים). כלל האצבע כאן הוא שבנוסף למיון הגנוטיפים (מה לשכיחות גבוהה ומה לשכיחות נמוכה), הברירה הטבעית מתבטאת גם דרך ניפוי מוטציות ולא דרך מיון מוטציות.

 

טז.  מבחינה פיזית מוטציה היא שגיאה בשכפול חומצות הגרעין (DNA) שהתוצאה שלה היא גן חדש (קטע מהסליל הדו-גדילי) שהופך להיות גרסה (אלל) של גן קיים ברמת המין (בדיבור היומיומי וגם בשפה המקצועית מכנים בשם "מוטציה" את רגע השגיאה בשכפול-כתופעה וגם את התוצר שלה-הגן החדש). מבחינה מהותית המוטציה מגדילה את הפוטנציאל לשונות ברמת תכונת המין. ביצורים המתרבים ברבייה מינית, המוטציות היחידות שיכולות להיות מורשות לצאצאים (הן "המוטציות התורשתיות") הן מוטציות המתרחשות בתאי גזע עובריים, תאי נבט ותאי מין. האמונה בהתרחשות מוטציות כאלה בסדרות שבדיעבד מציגות "מגמה" ו"תכלית", בתקופת חיים של שני דורות או יותר, היא דתית צרופה! מעולם לא תועד בטבע או במעבדה פרק כלשהו בתהליך הופעתו של אבר דרך סדרת מוטציות. גם אם המינים הופיעו דרך סדרות של מוטציות תורשתיות שבדיעבד מציגות "מגמה" ו"תכלית" (על ידי הוספת לוקוסים חדשים לכרומוזומים בראש ובראשונה), מאין נובע שניתן להניח כך על סמך עצם ברירת הגנוטיפים בעלי התאימות הגבוהה לתנאי הסביבה על חשבון הגנוטיפים בעלי התאימות הנמוכה? הרי קיומן של סדרות של מוטציות תורשתיות מעין אלה ממילא אינו נלמד מתהליך הברירה הזה.

 

יז.  בקהלים מסוימים רווחת הסברה שאומנם המוטציה התורשתית היא תופעה צדדית לברירה הטבעית, אך היא גם מה שמשחרר למאגר הגנטי גנים חדשים כל הזמן. אולם ביטול חשיבותו של אופי המתאם בין הסיכוי (אם הוא גבוה מאפס) של המוטציה התורשתית להעשיר את המאגר הגנטי לשיעור העדויות לכך שהיא מעשירה אותו בפועל, כבר אינו בעיה בביולוגיה! מה שכנראה אחראי לכשל הלוגי "הנחת המבוקש", הכרוך בתליית האחריות במוטציה התורשתית להופעת עולם המינים, הוא ההתמודדות של אותם היסודות הקוגניטיביים שביומיום מתמודדים עם ההתפתחות המתגלמת בחיים (האונטוגנזה), גם עם התהליך המטפיזי של הצטברות מוטציות תורשתיות מאפס לכדי "מסה" תוך הצגת "מגמה" ו"תכלית".

 

יח.  מאין אם כן הגנים ש"קיימים בהווה" או "מבעוד מועד", שלא נפלטים מהמין ושגנים חדשים המופיעים בגין מוטציה אינם מחליפים אותם או מתווספים אליהם (כך עולה מן הניסוי המדעי המכוון לגלות את גורל המוטציה התורשתית בטבע באופן עקרוני וכללי), אלה שעל קיומם ידוע לנו לפחות מהרגע שבו התחלנו להתעניין בתורשה במאה התשע-עשרה? זה כמו לשאול: מאין גרמי השמים או חוקי הפיזיקה. לא בלתי נמנע שאת התשובה לכך ניתן לקבל. אלא שאין אנו מקבלים אותה מתוך הבנתנו הן את חוקי התורשה והן את הברירה הטבעית.

הערה: על הסברה שמוצא הגנים או הגנומים ב"אלוהים" ידוע לי. יש אנשים הסבורים כך. אלא שסברה זו אינה משפרת את הבנתנו לגבי התהליך או השיטה שבהם נוצרים הגנים. זאת מפני שאין כל עדות לקיומם של הגנים ב"מצב אלוהים" או "אצל אלוהים" רגע לפני שהם במצב שבו ענינו רואות אותם. הדבר הגדול שאנו לומדים מתוך הבנת מנגנון הברירה הטבעית, בתקופה שלאחר גילוי מבנהו המרחבי של הגן והתבהרות חוקי התורשה, הוא שאין בחוסר העדות לקיומם של הגנים ב"מצב אלוהים" או "אצל אלוהים", רגע לפני שהם במצב שבו ענינו רואות אותם, משום סימוכין או חיזוק לסברה שהמוטציה התורשתית היא מקור הגנים.