יריית הפתיחה של תהליך ההוצאה לאור של הספר "תורת המשחקים הפענוח" היא כניסתו המחודשת של אלוהים לפוליטיקה. אני חושב שכולם ערים לכך. סיום המלחמה הקרה סימל עבור רבים את סוף עידן המלחמות. אולם התברר במהרה שהמלחמה לא הולכת לשום מקום. במחצית השנייה של המאה העשרים, העולם המערבי נרתם למאמץ המלחמתי בשל איום הקומוניזם, שנתפס כפחות נורא, לכאורה, מאיום הפשיזם שחדל להתקיים עם סיום מלחמת העולם השנייה, כאשר שני ה"איומים" החליפו בעת החדשה את איום האל הפרטיקולרי של העולם העתיק. עם חזרתו של איום האל הפרטיקולרי, על שלל גחמותיו ותביעותיו הן מהאדם הפרטי, הן מהקולקטיב ובמקרים מסוימים אף מהחברה האנושית בכלל, לא איחרה לבוא גם השאלה האם המלחמה היא באופן עקרוני וכללי "תגובה לאיום" ושנייה לו, או באופן עקרוני וכללי "מזמינת האיום" וראשונה לו. בסמוך להרהורים אלה (שנת 2005) קורים שני דברים שעתידים לשמש תמריץ לפיתוח הרעיון של "בעיית שיווי המשקל המרכזית", הרעיון המרכזי של הספר "תורת המשחקים, הפענוח"; 1. מתחילה להתנפח פרשת "האיום האיראני", האיום על רקע המתח הדתי-חילוני הראשון בעידן שאחרי המלחמה הקרה מצד יישות שאינה וירטואלית או איזה מיליציה. אלא מצד מערכת שלטונית עם ריבונות, רמה טכנולוגית ומדעית מעודכנת וצבא סדיר ומילואים. 2. פרופ' אומן, הידוע בהשקפת העולם הלא מרקסיסטית-אסכולת-פרנקפורטיסטית שלו, מוכרז כחתן פרס נובל לכלכלה. מה סמלה עבורי באותה השעה הזכייה של פרופ' אומן? שיש הסבר מתמטי לטריוויאליות של הקשר הסימביוטי מונותאיזם-קפיטליזם (או הסימביוטי המשולש מונותאיזם-קפיטליזם-מליטריזם). זהו בדיוק הקשר שעל אי-הטריוויאליות שלו מלמד המטריאליזם ההיסטורי, המובן לי היטב ומתפקד אצלי כבסיס להבנת המציאות החברתית והכלכלית באופן עקרוני וכללי. עם כל הכבוד לפרופ' אומן, דבר אחד הוא לא יכול להיות מבחינתי, וזה מי שמסביר אותי. התחושה שאני יכול להיות מי שמסביר אותו, את הנאציונל-מונותאיסט ההיסטרי הזה, ולעולם לא ההיפךהיא שספגה מהלומה מועדת פרס הנובל בשנת 2005. ואולם, אם אני טועה וקיים הסבר מתמטי לטריוויאליות של הקשר הסימביוטי מונותאיזם-קפיטליזם, האל הפרטיקולרי לא יכול להוות איום מכל סוג שהוא. המצב הפרדוקסלי "פרופ' אומן נובליסט/האיום האיראני" הוא שהושיב אותי הליד שולחן הכתיבה. בשלב הזה כבר הספקתי ללמוד (ממקורות לא פופולריים) את תולדות הפוזיטיביזם המוטציוני או הדרוויניזם המודרני ונוכחתי לדעת שני דברים: 1. שההיסטוריה של הדרוויניזם הופכת בהדרגה לשקופה עבור הציבור הרחב ומתחלפת ברטוריקה האופיינית לשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, כאשר השערת דרווין שמוצא המינים זה מזה זוכה שוב ליחסי ציבור מסוג "תיאור טריוויאלי ובלעדי של עולם המינים מבחינה מדעית". 2. שאין מסה קריטית של עדויות לכך שגנים שנוצרו כתוצאה ממוטציה אכן מתקבעים בגנום, על מנת שנוכל להמשיך לתלות במוטציה, כתופעה מכניסת אנפורמציה חדשה לעולם המינים האפשרית היחידה, את האחריות להופעת עולם המינים. מצד אחד הפער בין היחס של עולם המדע להשערת דרווין (כתיאוריה מדעית לכל דבר) לאופן שבו היחס הזה מוצג לציבור הרחב, התחבר אצלי היטב עם המושג "אסטרטגיה" מתורת המשחקים. ומן הצד האחר, מיצוב הקשר הסימביוטי מונותאיזם-קפיטליזם כתופעה טריוויאלית מבחינה מדעית, או מכל בחינה אחרת, גם הוא הרי בגדר "אסטרטגיה". אחרת לא תתכן משמעות אובייקטיבית למושג "נאורות" או "תבונה". לאחר שהוברר לי קיומן של שתי האסטרטגיות, מיד התפנה מקום לניסוח בעיית שיווי המשקל שאלה הן האסטרטגיות שלה.