בעיית שיווי המשקל המרכזית

קבוצת אסטרטגיות

מסגרת שחורה-אי שיתוף פעולה: לא עומד במבחן ההוכחה המדעית/לא מסתדר עם האינטואיציה המופיעה בעקבות הניסוי המדעי החוזר/לא מסתדר עם הזרם המרכזי בפילוסופיה המערבית.

מסגרת כחולה-שיתוף פעולה: עומד במבחן ההוכחה המדעית/מסתדר עם האינטואיציה המופיעה בעקבות הניסוי המדעי החוזר/מסתדר עם הזרם המרכזי בפילוסופיה המערבית.

ברמת הדיון האפיסטמולוגי

אבולוציה
אבולוציה
המפץ הגדול
אבולוציה

ברמת הדיון האונטולוגי

אבולוציה
תורת המשחקים
אבולוציה
אבולוציה

תמריצים

שחקן א

מידת התמדת

היציבות השלטונית

לא ידועה.

 

יציבות שלטונית

ארוכת תווך אפשרית.

סיכוי לאופוזיציה

גבוה מאפס.

יציבות שלטונית

ארוכת תווך אפשרית.

סיכוי לאופוזיציה

גבוה מאפס.

שלטון יציב אין

כמוהו. אין אופוזיציה.

שחקן ב

פחות טוב

יותר טוב

יותר טוב

פחות טוב

יותר טוב

פחות טוב

יותר טוב

פחות טוב

שחקן א

(הפאזה של ההכרה ברמת הדיון האונטולוגי)

אסטרטגיה 2

אלכסון הפתרונות

(נקודות שיווי המשקל)

אבולוציה

אסטרטגיה 1

תורת המשחקים

.שיווי משקל אפשרי

.לא מצטער, לא מתחרט

אסטרטגיה 2

תורת המשחקים

שחקן ב

(הפאזה של ההכרה ברמת הדיון האפיסטמולוגי)

אסטרטגיה 1

המפץ הגדול
תורת המשחקים

S1

 אידאליזם ואופטימיזם 

תורת המשחקים

S2

 מטריאליזם ואופטימיזם 

תורת המשחקים
תורת המשחקים

S3

S4

 מטריאליזם ופסימיזם 

 אידאליזם ופסימיזם 

אלכסון המשחקים החוזרים

.שיווי משקל באסטרטגיות דומיננטיות

.מצטער, לא מתחרט

הסבר אינטואיטיבי

שני השחקנים בבעיית שיווי המשקל המרכזית הם שני צדי ההכרה (פאזות) כפי שמגדיר אותם פרידריך אנגלס במסגרת הרעיון "השאלה המרכזית של הפילוסופיה". את הרעיון הזה ניסח אנגלס בספרו "לודוויג פויירבך וסופה של הפילוסופיה הגרמנית הקלאסית" (רעיון זה נוסח באופן דומה גם על ידי פיכטה). לפי אנגלס השאלה המרכזית של הפילוסופיה היא שאלת יחס ההכרה להוויה או יחס האידאלי למטריאלי. אנגלס אומר שלשאלה זו שני צדדים או שתי רמות (פאזות) והפילוסופים תמיד משתייכים לאחד מהם מבחינת אופי השאלות שבהן הם דנים ברגע נתון: אונטולוגיה (שאלות על הדברים, על טיבם ועל משמעותם האובייקטיבית, או במילים אחרות: על אמינות ההכרה כשלעצמה כמקור לימוד בסיסי ואחיד לכולם) ואפיסטמולוגיה (שאלות על תפיסתנו את הדברים, או במילים אחרות: על אמינות מקורות הידע או הלימוד שאינם ההכרה כשלעצמה ואינם אחידים לכולם). אנגלס אומר שכאשר הפילוסופים דנים בשאלות אונטולוגיות, שעוסקות בהגדרה וסיווג המושגים על אודות המציאות הפיזית, הם נחלקים לשני מחנות: 1. "אידאליסטים" שדוגלים ברעיון שההכרה קודמת למציאות הפיזית והיא שמעניקה לה קיום ומשמעות (בגלל שיש הכרה יש את כל השאר). לפי גישה זו ההכרה מאפיינת/מחוללת והמציאות הפיזית מאופיינת/תוצר–כל "משמעות" שהאדם מעניק לחומר מובנת בהכרה באופן חד-ערכי. אחרת הבנת בני האדם אחד את השני לא הייתה מתאפשרת. אם נמצא והאדם מתכחש לאחת או יותר מהמשמעויות המקובלות על הרוב הגדול של בני האדם, הרי הוא מתכחש לעצמו (אפלטון, הגל, קאנט, לייבניץ, ברקלי, שלינג, פיכטה). 2. "מטריאליסטים" שדוגלים ברעיון שההכרה שנית למציאות הפיזית ומתאפשרת הודות לה (מוח מחולל הכרה). לפי גישה זו המציאות הפיזית מאפיינת/מחוללת וההכרה מאופיינת/תוצר–ההכרה היא תופעת-בת של החומר באופן מובהק. לכן ה"משמעות" שהאדם מעניק לחומר לא יכולה לייצג כללים וסטנדרטים חד-ערכיים באופן מובנה, ובטח שלא "מחוייבות" כלשהי. אחרת יש כאן משום מתן דין וחשבון לחומר (דמוקריטוס, הובס, לה מטרי, מלשוט, פוקט, אנגלס, מרקס). כאשר הפילוסופים דנים בשאלות אפיסטמולוגיות, שעוסקות בסיווג הידע האנושי ודרכי השגתו, הם גם נחלקים לשני מחנות: 1. "אפיסטמולוגים אופטימיסטים" שדוגלים ברעיון שהאפשרות להבין את העולם כפי שהוא קיימת. לפי גישה זו הנסתר מצטמצם ביחס לגלוי בהדרגה בשל ההגות הפילוסופית והמחקר המדעי (המקרה הנפוץ הן בקרב האידאליסטים והן בקרב המטריאליסטים). 2. "אפיסטמולוגים פסימיסטים" שדוגלים ברעיון שהאפשרות להבין את העולם כפי שהוא אינה קיימת. אלא קיימת רק היכולת לקבל מושג סובייקטיבי לגביו. לפי גישה זו רב הנסתר על הגלוי או לכל הפחות שווה לו תמיד (הובס, קאנט, יום ובמאה העשרים היידגר, פוקו, דרידה, ניבור, ברלין). הערה: הפילוסופיה היא השתקפות או נגזרת של צורת החשיבה האנושית ולא ההיפך. זולת הפיהוק, כל דבר שהאדם מוציא מהפה משתייך לאחת משתי העמדות ברמת הדיון האונטולוגי או לאחת משתי העמדות ברמת הדיון האפיסטמולוגי. הפילוסופים רק מגינים על כל אחת מארבעת העמדות באמצעות הפילוסופיות שלהם, במודע או שלא במודע.

 

להלן נעסוק בארבע שאלות ודרך כך נלמד כי רעיון "השאלה המרכזית של הפילוסופיה" ורעיון "בעיית שיווי המשקל המרכזית" משלימים זה את זה. 1. שאלת חשיבותו של הצד האפיסטמולוגי של ההכרה כשלעצמו. 2. שאלת חשיבותו של הצד האונטולוגי של ההכרה כשלעצמו. 3. שאלת הגבול והקשר בין אפיסטמולוגיה לאונטולוגיה. 4. שאלת החפיפה של רעיון "השאלה המרכזית של הפילוסופיה" לרעיון "דילמת האסיר".

 

 

1. שאלת חשיבותו של הצד האפיסטמולוגי של ההכרה כשלעצמו:

 

איש מאתנו אינו נולד עם הידע שמסוכן לשחק עם נחשים ועקרבים. אולם בשלב מסוים כולנו לומדים על כך (דהיינו לומדים שהיראה הטבעית מנחשים ועקרבים אינה תעתוע). כנ"ל לגבי מה ראוי לאכול ומה לא. מדוע שנסמוך על הידע הזה ולא נתנסה בעצמינו? הצד האפיסטמולוגי של הכרתנו הוא שאחראי לאמונתנו בכך שהיה לפני X דורות אדם שהתנסה בלשחק עם נחשים ועקרבים וגם בלאכול מאכל רעיל וגילה כי הדבר לא טוב עבורו, ולכן גם לא טוב עבור כל אחד אחר. אנו מקבלים זאת כמובן מאליו. לעתים אנו, כילדים, מאתגרים את בטחוננו בידיעות שרכשנו שלא דרך ניסיון ומגלים, במחיר כלשהו, שלא שקרו לנו. ואולם, תחום ידיעותינו, כפרטים שלא נולדים סתם אלא לתוך חברות מאורגנות פוליטית בעלות מסורת והיררכיה סמכותית, נוחלים עוד קטגוריה של ידיעות שלא דרך ניסיון. ידיעות כדוגמת זו שהיהודים הם בני הקופים והחזירים. או הידיעה ש"מעמד הר סיני" הוא מאורע היסטורי עובדתי והידיעה שהלימוד על כך שלא טוב לגנוב ולרצוח קשור במאורע הזה דווקא. במסגרת הניסיון להבין דרך איזה ניסיון בדיוק הידיעות הללו נרכשו, מגיעה שעתה היפה של האפיסטמולוגיה. כיצד אנו מגיעים לחלוקת הידיעות לשתי הקטגוריות? באמצעות מבחן הקונסנזוס. ידיעות שעל דרכי רכישתן אין קונסנזוס, ישתייכו לקטגוריית הידיעות השניה. ככלל, בכל זמן ומקום ימצאו אנשים שיטענו שהדרך שבה נרכשו הידיעות, שאותן בדיעבד נשייך לקטגוריית הידיעות השניה, היא ניסיון כושל של קומץ זקנים ליצור סדר חברתי, להכפית מרות ולהשליט מדיניות. נהגו כל אותן הידיעות שאין כל דרך בעולם לבחון את אמינותן-זו תכונתן העיקרית (נוצרו מאפס בראשו של אדם כלשהו) והסדר החברתי הצליח. לעומתם, בכל זמן ומקום ימצאו גם אנשים שיטענו שהדרך שבה נרכשו הידיעות, שאותן בדיעבד נשייך לקטגוריית הידיעות השניה, היא הדרך שעליה הידיעות עצמן מספרות (התורה נתנה משמיים הרי זה כתוב בתורה). גודל הניגוד בין שתי הגרסאות באשר לדרך שבה נרכשו הידיעות, שאותן בדיעבד נשייך לקטגוריית הידיעות השניה, הוא כגודל היקום והדרך לפשרה בניהן אינה קיימת. היחס של האפיסטמולוגיה הפסימיסטית לטענה שהצורך בסדר חברתי הוא הניסיון שדרכו נרכשו הידיעות, שאותן בדיעבד נשייך לקטגוריית הידיעות השניה, הוא כאל "השקפת עולם". אם האפשרות להבין את העולם כפי שהוא אינה קיימת, אזי גם האפשרות לשלול משהו לחלוטין אינה קיימת. ככלל, בעת שהאפיסטמולוגיה הפסימיסטית דומיננטית, יש עלייה בשיעור "רואי הנסתרות ומקבלי המסרים" בחברה. על אף שהאפיסטמולוגיה האופטימיסטית לא מוכיחה (באופן מתמטי) מהי דרך רכישת הידיעות, שאותן בדיעבד נשייך לקטגוריית הידיעות השניה, בעת שהיא דומיננטית "רואי הנסתרות ומקבלי המסרים" מקפיאים את מהלכיהם. אם האפשרות להבין את העולם כפי שהוא קיימת, אזי גם האפשרות לגלות מיהם "רואי הנסתרות ומקבלי המסרים" כפי שהם קיימת. הדבר דומה לכך שעבריין מין מהסס לפעול בחברה שבה יש מודעות גבוהה לעברות מין (זאת מבלי שמישהו הצליח לתאר אי פעם באופן מתמטי מה היא בדיוק "עברת מין"). ההיסטוריה של המאה העשרים רשמה אפיזודה שבה האפיסטמולוגיה האופטימיסטית הייתה דומיננטית באופן ניכר על האפיסטמולוגיה הפסימיסטית ברוסיה, וייטנאם, קוריאה, סין ועוד מקומות. שם הסדרים החברתיים הפרטיקולריים הצטמצמו למינימום שיא בכל הזמנים ובמקומם הופיע סדר חברתי יחיד. אפיסטמולוגיה היא לא משהו שהפילוסופים המציאו. היא מובנת בתנאים שבהם מצד אחד יש צורך (אובייקטיבי) בסדר חברתי ומן הצד האחר יש נרטיב (סובייקטיבי) שנותן מענה לצורך הזה. בתנאים הללו לעולם תופיעה השאלה "איכה נרכשות הידיעות". זאת משתי סיבות: 1. הידיעות שאותן בדיעבד נשייך לקטגוריית הידיעות השניה, רובן ככולן מתייחסות לשאלה "כיצד יש לנהוג". 2. הידיעות מקטגוריה זו יכולות לכלול ללא כל בעיה גם את הידיעה שעלי להרוג את השכן שלי, או אפילו קרוב משפחה ממדרגה ראשונה, אם הוא אכל חייה מסוימת במקום לאכול חייה מסוימת אחרת. האפיסטמולוגיה הפסימיסטית היא מסורת בפילוסופיה המערבית ומיוצגת על ידי השמרנים (דתיים, לאומנים והלאומנים הדתיים). הערה: החלוקה של האפיסטמולוגיה ל"אופטימיסטית" ול"פסימיסטית" נתפסת כבעלת חשיבות זוטרה מבחינת שיטות ממשל או מפלגות שדוגלות בכלכלת שוק. זאת מפני שחלוקה זו מייצגת את הרעיון שההתמיינות של החברה ל"דתיים" ול"חילונים" מהותית. בכלכלת שוק רק ההתמיינות לפי העדפות צרכניות יכולה להיות "מהותית". הרעיון של "כלכלת שוק" הוא פרט באפיסטמולוגיה פסימיסטית. לכן בעת שהאחרונה דומיננטית, ההתמיינות של החברה ל"דתיים" ול"חילונים" כתופעה מהותית וראוייה לעיון מהמעלה הראשונה, באופן מובנה יורדת מהפרק.

 

 

2. שאלת חשיבותו של הצד האונטולוגי של ההכרה כשלעצמו:

 

כאשר אנו תוקעים מסמר בלוח בעזרת פטיש, אננו מעלים לזיכרון האופרטיבי את תולדות הפטיש שעליהם ידוע לנו משהו. ידוע לנו למשל שידית הפטיש עשויה מעץ ושהיא עברה עיבוד בבית חרושת לכלי עבודה. ידוע לנו גם שלבית החרושת היא הגיעה בצורת גזע עץ וגם עליו ידוע לנו משהו וגם על הכלי שבעזרתו כרתו גזע העץ. על ראש הפטיש ידוע לנו שהוא עשוי מברזל שגם על תהליך העיבוד שלו ידוע לנו משהו וגם על כך שהיה במצב נוזל כאשר קיבל את צורתו בתבנית. באיזה תנאי תולדות הפטיש עשוים לעלות לזיכרון האופרטיבי, שלהם ככלל אין רלוונטיות מי יודע מה לאופן השימוש בפטיש, לפונקציה שלו? בתנאי שעומד לצדנו אדם שמתאר תולדות שונים של הפטיש מאלה הידועים לנו. הוא אומר למשל שידית הפטיש עשויה מגרניט שמיובא מן הירח, והרכות היחסית שלה היא "אשליה חושית" כלשהי. לדבריו, ראש הפטיש עשוי מפלוטוניום ורק בשל הדמיון הגדול של הפלוטוניום לברזל אנו רק משערים שהוא עשוי מברזל. הצד האונטולוגי של הכרתנו הוא שאחראי לכך שנתרחק מאדם כזה ולא נרצה קשר עמו. זאת חרף העובדה ששליטתו בפטיש היא ללא רבב. הוא תוקע מסמרים בלוח יותר טוב מאתנו. ככלל, עד שלב המפעלים, בתי הזיקוק, היערות, הימים, האגמים, המכרות והמחצבות אין הבדל באונטולוגיה בין כל בני האדם. באשר לשאלה מהו בעצם קלצ'ניקוב, במה בעצם מוצאו ומה היחס בינו לבין חוויית הביטחון או הפחד, אצל האסלאמיסט מעירק והקומוניסט מקוריאה יש אותה אונטולוגיה. אם הדברים הללו הם כל מה שהאונטולוגיה, במסורת של הפילוסופיה המערבית, הייתה עוסקת בו, אני לא חושב שהיא הייתה מעניינת מישהו. אלא מה? שלב המפעלים, בתי הזיקוק, היערות, הימים, האגמים, המכרות והמחצבות אינו בהכרח השלב הראשון בתהליך הופעת הפטיש והקלצ'ניקוב. במסגרת הניסיון לענות על השאלה במה מקור העולם, אך בעיקר במה לא (לאור העובדה שתמיד יש תשובה לשאלה הזו, שגם נוטה להיות מזוהה עם "סדר חברתי"), מגיעה שעתה היפה של האונטולוגיה. אומר האידאליסט שכשם שראשיתה של כל מכונה ב"רצון בה" (בגלל שהיה "רצון" יש מכונה), כך גם ראשיתו של העולם ב"רצון בו". "רצון" של מי? האידאליסט מעולם לא חדל לגמגם בעניין הזה. האידאליסט מוסיף ואומר שההכרה כשלעצמה היא מקור ידע בסיסי ואמינותה אינה יכולה להיות מוטלת בספק (ההכרה אידאלית. אחרת לא היינו עומדים בהצלחה באתגרים של המציאות הפיזית). לכן אם האדם מגיע באופן בלתי תלוי/אוניברסלי לידי השלכה מדרך הופעת המכונה–מעשי ידי אדם לדרך הופעת העולם, הרי השלכה זו היא בבחינת "הבחנה" או "תיאור" של המציאות הפיזית כפי שהיא. אומר המטריאליסט שמקור ההכרה-המוח (החומר) וכל תכונותיה הן מקרה פרטי שלו. לכן כשם שהמושגים, הרעיונות, התחושות והרצונות הם מקרה פרטי של המוח, שהוא מקרה פרטי של החומר, כך גם הרעיון שההכרה קודמת לחומר ובהכרח מלמדת על המציאות הפיזית כפי שהיא, הוא עוד ממקרה פרטי של החומר. לדידו של המטריאליסט, כל רעיון שאינו זוכה לתיאור מתמטי ממצא, לרבות רעיון ההשלכה מדרך הופעת המכונה לדרך הופעת העולם, טרם זכאי לקבל מעמד של "הבחנה" או "תיאור" של המציאות הפיזית כפי שהיא. אולם כאן עדיין נשארת השאלה "מאין החומר" ("החומר" בכלל ו"החומר המתוחכם" בדמות מיני עולם החי והצומח בפרט). המטריאליסט מעולם לא חדל לגמגם בעניין הזה. מעולם לא עמדה לרשותו תאוריה מדעית שתשחרר אותו מההתמודדות עם השאלה הזו. כאן המקום לעשות הבחנה חמורה בין המטריאליזם הקלאסי, הנידון עד כה, למטריאליזם החדש או המטריאליזם הפוסט-דרוויני. בעוד המטריאליסט הקלאסי מתנה בבדיקה אובייקטיבית תקפות של כל אונטולוגיה, לרבות האונטולוגיות על העולם בכללותו, המטריאליסט החדש עושה הנחה מיוחדת לאונטולוגיה על המוטציה התורשתית–כסיבת הופעת עולם המינים. המטריאליסט החדש מיוחד ושונה מכל אחד אחר שהיה כאן אי פעם בכך שהוא תולה במוטציה התורשתית את האחריות להופעת עולם המינים (הוא אינו אגנוסטיקן מבחינת האונטולוגיה על עולם המינים). יחד עם זאת גם הוא, בדומה לבני "התרבויות האלוהיות", דוגל בהופעת הסובסטנציה מאפס בתוך גבולות ממדי הזמן והמרחב הידועים לנו. לדידו, בהינתן תנאים יהיו אשר יהיו, בכוחן של המוטציות התורשתיות להצטבר בשרשרת הדורות ממצב של תא בודד, או מספר תאים אוטונומיים כאלה, לכדי הצגת צורות חיים כדוגמת אלה שעינונו רואות היום. המטריאליסט החדש סבור שבניגוד לאונטולוגיות של "התרבויות האלוהיות" זו שלו על המוטציה התורשתית דווקא נשענת באופן מלא, או במידה רבה לפחות, על השיטה המדעית. ככלל, למרות שהאידאליזם והמטריאליזם הקלאסי (המטריאליסט החדש מחפיף את המטריאליזם הקלאסי עם המטריאליזם של עצמו) שקולים מבחינת יכולת ההוכחה שלהם, ולכן אמורים להיות "נורמליים" באופן זהה, בעולם המדע והפילוסופיה, וכן ברמת ההכרעה האישית של האדם הלא מקצועי, האידאליזם תמיד דומיננטי (זה מה שהאנשים נוטים לבחור) והמטריאליזם תמיד באופוזיציה (המטריאליזם הקלאסי באופוזיציה ואילו המטריאליזם החדש במידה רבה אף יותר). במאה העשרים חל מפנה חלקי בסטטוס קוו הזה בהשפעת המהפכה במדעי הטבע שחולל דרווין. "חלקי" מפני שהאידאליזם לא חדל להיות דומיננטי בכל אותן הזירות שבהן הוא היה דומיננטי בעולם העתיק. השינוי חל בממשק שבין המדע לציבור הרחב. במאה העשרים ועד עצם היום הזה למדען שמורה הזכות המלאה להשתייך לציר האידאליסטי באונטולוגיה באופן אישי. אולם בעת המפגש שלו עם הציבור הרחב, עליו לעשות רושם כאילו הוא משתייך לציר המטריאליסטי. "מוצא המינים" פתח עידן חדש בדיון באונטולוגיה משתי בחינות: 1. הוא חולל שינוי במשמעות המושג "התפתחות" או "אבולוציה" (על ידי כך חולל למעשה את "המטריאליזם החדש"). לא עוד "התפתחות" או "אבולוציה" מציינת רק השתנות לכדי צורה שניתן לחזותה מראש (גרגיר חיטה-חיטה, תינוק אדם-אדם) אלא גם השתנות לכדי צורה שלא ניתן לחזותה מראש (דג-זוחל, זוחל-עוף, סתם אנרגיה-גרמי שמיים דווקא). 2. הדיון בקונפליקט בין שני הצירים באונטולוגיה הועבר בשלמותו מקוסמולוגיה פיזיקה ומתמטיקה למדעי החיים, ומשנות השישים בערך של המאה העשרים סובב בעיקר סביב השאלה "האם יש בכוחו של השינוי (ההדרגתי) בתכונות הפנוטיפיות דרך שינוי בשכיחות הופעת האללים בלחץ הסביבה, ללמדנו על קיומן של סדרות של מוטציות תורשתיות שבדיעבד מציגות מגמה ותכלית". הערה: מנקודת המבט של כל אחת משתי האונטולוגיות לא ייתכן "ריבוי אונטולוגיות". אלא תתכן אונטולוגיה אחת "נכונה" ואונטולוגיה אחרת "שגויה". למעשה מבחינת המטריאליזם החדש, האידאליזם הוא ניואנס של ה"דת"/תופעת-בת שלה. ואילו מבחינת האידאליזם, המטריאליזם החדש הוא משגה זמני הכרוך בבערות במדע.

 

 

3. שאלת הגבול והקשר בין אפיסטמולוגיה לאונטולוגיה:

 

כיצד לומדים היכן עובר הגבול בין אפיסטמולוגיה לאונטולוגיה ומה הקשר בין שני תחומי עיון אלה? באמצעות ההדגמה על פרד הויל וקרל פופר. פרד הויל (1915-2001) היה אחד הפיזיקאים החשובים במאה העשרים ולזכותו תרומות חשובות לאסטרונומיה ולקוסמולוגיה. הוא גם ידוע כמתנגד גדול לרעיון שגם התפתחות לכדי צורה שלא ניתן לחזותה מראש קיימת בטבע (הויל היה חילוני). האם נוכח זאת ניתן לומר שהויל "בריאתן" (דוגל בבריאת העולם וכל מה שעליו יש מאין בדומה לדתיים)?! אם כן, על סמך מה ניתן לומר זאת? קרל פופר (1902-1994), אבי מבחן ההפרכה, אמר שתורת האבולוציה אינה תיאוריה מדעית הניתנת לבדיקה אלא תוכנית מחקר מטאפיזית. יתרה מזו, הוא אמר שתיאוריה זו היא הדוגמה הטובה ביותר לתיאוריה המוחזקת על ידי ציבורים רחבים כתיאוריה מדעית לכל דבר אך שאינה כזו בפועל. עלה עקב כך על דעת אדם לומר שפופר "בריאתן"?! מאחר שהרעיון שגם התפתחות לכדי צורה שלא ניתן לחזותה מראש קיימת בטבע שייך למדע, והמדע, כאינדיקטור האולטימטיבי של איזו טענה תחשב ל"ידיעה" ואיזו ל"אמונה" שייך לאפיסטמולוגיה, אזי השלילה או הקבלה של תיאוריה המוחזקת כתיאוריה מדעית לכל דבר על ידי ציבור כלשהו, שייכים גם הם לאפיסטמולוגיה. אפיסטמולוגיה היא תחום עיון בפילוסופיה שבמסגרתו התגבשו חוקים הקובעים כי ידיעות שנרכשו דרך המתודה המדעית יחשבו באמת ל"ידיעות", ואילו ידיעות שלא נרכשו דרך המתודה המדעית, כדוגמת הידיעה שיש מלאכים או גהנום, יחשבו ל"אמונות". "קובעים" מבחינת מי? מבחינת ממציאי הרפואה המודרנית, נשק להשמדה המונית ותכניות חלל. מה שמשתמע מן הידיעות שנרכשו דרך המתודה המדעית, באופן אינדיווידואלי לחלוטין, הוא ורק הוא אונטולוגיה (על המציאות הפיזית בכלל ועל עולם המינים בפרט)! אני למשל יכול לרכוש דרך המתודה המדעית את הידיעה שאין דרך ללמוד על קיומן של סדרות של מוטציות תורשתיות שבדיעבד מציגות מגמה ותכלית משינוי בתכונות הפנוטיפיות דרך שינוי בשכיחות הופעת האללים בלחץ הסביבה. לא נשכח כי את "השינוי בתכונות הפנוטיפיות דרך שינוי בשכיחות הופעת האללים בלחץ הסביבה" מביא דרווין ב"מוצא המינים" כסימוכין עיקרי להשערתו שמצב התכונות הפנוטיפיות בכל רגע נתון הוא בבחינת ציון דרך בתהליך מוצא המינים זה מזה. אף על פי כן אין שום חוק במדע, או אילוץ הנוגע להתמדת הקיום הפיזי של האדם, שכופה עלי להחזיק באונטולוגיה זו או אחרת על עולם המינים. ליחס לידיעות שהדיון במעמדן שייך לאפיסטמולוגיה יש השלכות ברורות על התמדת הקיום הפיזי של האדם! אם יש ידיעה שנרכשה דרך המתודה המדעית שאומרת שהמים רותחים במאה מעלות, זה כפוי עלי. מפני שאם אכנס לאמבטיה מלאה במים בחום של מאה מעלות, מתוך אמונה שגם חום הגוף הוא מאה מעלות, אפגע. אבל אם אני מחזיק בידיעה אונטולוגית על עולם המינים והיא שמקורו במוטציות (המטריאליזם החדש), למרות שכבר רכשתי דרך המתודה המדעית את הידיעה שהשערת דרווין שמוצא המינים זה מזה אינה נלמדת מתופעת ההשתנות שעליה היא נשענת, ממה בדיוק אני יכול להיפגע?! לסיכום: 1. אונטולוגיה על העולם נולדת מתוך ידיעות/מסקנות שהדיון במעמדן שייך לאפיסטמולוגיה באופן חד כיווני (כדברי הרמב"ם מהפתיחה ל"מורה נבוכים": "ולא יושג אותו המדע האלוהי אלא לאחר מדעי הטבע, כי מדע הטבע תוחם את המדע האלוהי וקודם לו בזמן הלימוד"). לשון אחר, לידיעות אונטולוגיות על העולם אין השפעה על הידיעות שהדיון במעמדן שייך לאפיסטמולוגיה כשלעצמן. זאת למרות שההיסטוריה של המדע בעיקר מלמדת על תהליך הפוך: ראשית כל יש אונטולוגיה-אידאליזם והרצון לדעת מהם החוקים שעל פיהם העולם קיים ומשתנה או "מהי השיטה של אלוהים" הוא הטריגר של העיסוק במדע אצל קפלר, ניוטון, דקרט, לייבניץ, פסקל ואחרים. 2. לא ניתן לדעת מהי האונטולוגיה של אדם על עולם המינים, והמציאות הפיזית בכלל, עד שהוא בעצמו אומר מהי. אם הויל לא אמר על עצמו שהוא "בריאתן", לא ניתן ליחס לו אונטולוגיה מסוג זה, ואין זה משנה מה הוא מקבל במדע ומה לא. ואותו הדין לגבי פופר. 3. ידיעות שהן בגדר "אמונות" מבחינת המתודה המדעית, כדוגמת הידיעה שיש מלאכים או גהנום, אינן ידיעות אונטולוגיות על העולם! מפני שלא קיימות ידיעות מוקדמות, שהדיון במעמדן שייך לאפיסטמולוגיה, שיכולות לשמש בסיס לדיון במעמדן של הראשונות כאונטולוגיות. ידיעות אלה, בניגוד לידיעות אונטולוגיות (על עולם ומלואו), נתונות לחלוטין למרות מבחן ההוכחה המדעית. אם המדע מוכיח את אי נכונותן הן הופכות ל"שקרים", אם המדע מוכיח את נכונותן הן הופכות ל"ידיעות" ואם המדע לא מוכיח את אי נכונותן ולא את נכונותן הן נשארת בגדר "אמונות". העדות לכך שהדתי בן זמננו (בעידן שאחרי דרווין) הוא אדם נורמלי, היא שברוב המקרים, בחייו הבוגרים, גם הוא, בדומה לחילוני, מתייחס לידיעותיו שהן בגדר "אמונות" מבחינת המתודה המדעית כאל "אמונות" באמת ולא כאל "ידיעות". אחרת לא היינו פוגשים רופאים דתיים, מדענים דתיים, נשיאי אוניברסיטאות דתיים וכו'.

 

 

4. שאלת החפיפה של רעיון "השאלה המרכזית של הפילוסופיה" לרעיון "דילמת האסיר":

 

במאה העשרים התפרסמו שני ספרים: "ליקוי מאורות התבונה" של מקס הורקהיימר ו"התפתחות ותורשה" של ישעיהו ליבוביץ' המלמדים כי לאחר פרסום "מוצא המינים", נוסף על כך שבמחשבה המערבית המטריאליזם גבר על האידאליזם באונטולוגיה והפסימיזם על האופטימיזם באפיסטמולוגיה, השתנתה גם משמעות המושגים "התפתחות" ו"רציונליות". כלומר, אם הנך מזדהה עם המחנה הפסימיסטי באפיסטמולוגיה, באופן מובנה תחזיק במשמעות שונה למושג "רציונליות" מזו שבה מחזיק מי שמזדהה עם המחנה האופטימיסטי (מקס הורקהיימר). ואם הנך מזדהה עם המחנה המטריאליסטי באונטולוגיה, באופן מובנה תחזיק במשמעות שונה למושג "התפתחות" מזו שבה מחזיק מי שמזדהה עם המחנה האידאליסטי (ישעיהו ליבוביץ'). הצד האונטולוגי והצד האפיסטמולוגי מרכיבים את הכרתו של כל אדם, ומאחר שכל צד יכול להתבטא רק על ידי אחת משתי הגרסאות שלו, ייתכנו עד ארבעה שילובים שכל אחד מהם ייצג "אישיות" אחרת: 1. אידאליזם ואופטימיזם (שילוב דומיננטי במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. אין דוגמאות בולטות מהתקופה האחרונה). 2. אידאליזם ופסימיזם (תומאס דה טורקמדה, שי עגנון, ישראל אומן, חיים דרוקמן, דב ליאור, שלמה אבינר, עובדיה יוסף, ח'ליפות, אייטולות). 3. מטריאליזם ואופטימיזם (ולדימיר אוליאנוב, לב טרוצקי, גאורגי פלכאנוב, ניקולאי בוכארין, קים איל-סונג, מאו דזה-דונג, משה צוקרמן, אבישי ארליך, חוה יבלונקה, תמר גוז'נסקי). 4. מטריאליזם ופסימיזם (אורי אבנרי, שולמית אלוני, נעמי חזן, יולי תמיר, מיכאל הרסגור, עמוס עוז, דני גוטוויין, גבי גזית, ריינהרד היידריך, היינריך הימלר). כל אדם בעולם מייצג אחד מארבעת השילובים הללו ואיש אינו מייצג "משהו חמישי". אולם השחקנים בבעיית שיווי המשקל המרכזית הם שני צדי ההכרה. אלא שהם מקיימים את המשחק דרך בני אדם (כפי שמלמד העיקרון ההגלייני לפיו התבונה מתבטאת בעולם דרך בני אדם ועל ידי כך מתקדמת בהבנת עצמה ובהבנת עולמה בשלבים). בני האדם שדרכם התבונה משחקת את בעיית שיווי המשקל המרכזית, אינם כל בני האדם. מדובר בשכבה שקובעת את המדיניות בחינוך ובכלכלה במסגרת המנגנון השלטוני. כלומר, בני אדם שמלאו להם ארבעים. בני אדם אלה יכולים לשתף פעולה עם הציבור הרחב בנוגע לידיעות/מסקנות שבהן הם מחזיקים, ברמת הדיון האונטולוגי וברמת הדיון האפיסטמולוגי, או לא ("הציבור הרחב", בעל ההתנהגות הבלתי צפויה, מייצג עבור כל אחד משני צדי ההכרה את צד ההכרה השני). מאחר שהאדם שמלאו לו ארבעים בעיקר מעדיף את החיים על פני המוות, הניקוד (תמריץ) בבעיית שיווי המשקל המרכזית הוא שנות חיים במובן הפיזי. אולם עלינו לזכור כי סוף מעשה במחשבה תחילה. כלומר, לכל "תבונה" יש את שנות החיים שלה. הצד האונטולוגי של ההכרה שואף למקסימום שנות חיים עבור האדם (שמלאו לו ארבעים) במינימום סיכון והצד האפיסטמולוגי של ההכרה שואף למקסימום שנות חיים עבור האדם (שמלאו לו ארבעים) במינימום סיכון. לכן ללא התלות באיזה אסטרטגיה הצד האפיסטמולוגי בוחר, לצד האונטולוגי עדיף לא לשתף פעולה על מנת לשמור על מצב של מקסימום שנות חיים במינימום סיכון (הצד האונטולוגי מעדיף את הפרשנות של יובל הררי למושג "התפתחות" על פני זו של ישעיהו ליבוביץ'). כלומר, אם הוא בוחר לשתף פעולה, לפניו או תנאים שעל החיים בהם ההיסטוריה לא מלמדת דבר (מספר שנות חיים בלתי ידוע-תוצאת משחק S1) או תנאים שהחיים בהם נמשכים עד שלושת אלפים שנים (שנות החיים תחת המונותאיזם-תוצאת משחק S3). ואפילו זה לא מדויק. מפני שאם אנו מתייחסים לבעיית שיווי המשקל המרכזית בזיקה לעידן שאחרי המלחמה הקרה, שנות החיים תחת המונותאיזם הם שנות החיים תחת הישויות המונותאיסטיות המודרניות. שלושת אלפים שנים זה כנראה לא. ואם הוא בוחר לא לשתף פעולה, לפניו שני תנאים שההיסטוריה כבר מכירה (אין סכנה של מספר שנות חיים בלתי ידוע). כלומר, שני תנאים שבהם האדם (שמלאו לו ארבעים) ידע פחות או יותר מה לעשות. זה או שהוא זוכה בחיים למשך מספר חד-ספרתי של עשורים (שנות החיים תחת הדרווינוקומוניזם-תוצאת משחק S2) או שהוא זוכה בשתיים עשרה שנות חיים (שנות החיים תחת הדרווינומונותאיזם-תוצאת משחק S4). ואפילו זה לא מדויק. מפני שלפי הורקהיימר וליבוביץ' השילוב "מטריאליזם ופסימיזם" מתחיל להיות דומיננטי בחברה המערבית עוד במאה התשע עשרה. על פי כן "גרמניה הנאצית" בת שתיים עשרה שנות הקיום, היא רק ביטוי קונקרטי/גרסה או "מיצוי הפוטנציאל המלא לתווך קצר" שלו. עבור הצד האונטולוגי העמודה הימנית במטריצה עדיפה על העמודה השמאלית בכל מקרה. גם עבור הצד האפיסטמולוגי, ללא התלות באיזה אסטרטגיה הצד האונטולוגי בוחר, עדיף לא לשתף פעולה על מנת לשמור על מצב של מקסימום שנות חיים במינימום סיכון (הצד האפיסטמולוגי מעדיף את הפרשנות של ישראל אומן למושג "רציונליות" על פני זו של מקס הורקהיימר). כלומר, אם הוא בוחר לשתף פעולה, לפניו באותה המידה או תנאים שעל החיים בהם ההיסטוריה לא מלמדת דבר, או תנאים שהחיים בהם נמשכים עד שלושת אלפים שנים. ואפילו זה לא מדויק, כאמור. ואם הוא בוחר לא לשתף פעולה, לפניו באותה המידה שני תנאים שההיסטוריה כבר מכירה. עבור הצד האפיסטמולוגי השורה התחתונה במטריצה עדיפה על השורה העליונה בכל מקרה.

 

פתרון בעיית שיווי המשקל המרכזית

פתרון בעיית שיווי המשקל המרכזית הוא מה שמנבאת דילמת האסיר: שיווי משקל שאינו יעיל פארטו-תוצאת משחק S4 (מטריאליזם ופסימיזם). כיצד פתרון זה מתבטא בחיי היומיום? מצד אחד, ברמת הדיון האונטולוגי, אנו מוצפים במטריאליזם החדש, החופף כביכול למטריאליזם הקלאסי–יש אבולוציה בכל מקום (אבולוציה במובן של השתנות לכדי צורה שלא ניתן לחזותה מראש); באקדמיה, בתקשורת, "הסברים פופולריים" הם "הסברים אבולוציוניים", בבתי הספר לומדים אבולוציה, במסגרת הקורס "היסטוריה עולמית" יובל הררי מלמד אבולוציה, מדענים אלמוניים פעמיים בחודש לפחות מוכיחים מה? את האבולוציה, חוה יבלונקה אומרת: "יש אבולוציה" ועוד. ומן הצד האחר, ברמת הדיון האפיסטמולוגי, אנו מוצפים בפסימיזם–הקונפליקט הישראלי-פלסטיני–"דתי", הקושאן על ארץ ישראל של התנועה הלאומית בעם היהודי–התנ"ך, משמעות הביטוי "מסורת ישראל" עבור מרבית המסה של מה שמכונה היום "יהודים" אינה במובן של שפינוזה, מרקס, מילגרם, פרויד, אסכולת פרנקפורט, מלחינים, בלשנים, סופרים, במאים, מדענים וחנה ארנדט (אופטימיזם). אלא במובן של רבי יוסף קארו, הרב קוק, באבות ו"גדולי הדור", פרופ' אומן אינו "משכיל-נישה" ומעל הכול ולפני הכול–הדת לא מופרדת מהמדינה. הדרווינומונותאיזם או השילוב "מטריאליזם ופסימיזם" או "אפקט ישראל אומן-יובל הררי" יכול להיות מזוהה עם המתה של קולקטיבים המוגדרים על פי קרטריונים X בגז במתקנים ייעודיים ויכול שלא (לא חייב. בתנאי דרווינומונותאיזם ל"תאי הגזים" יכול להיות אקוויוולנט). "אפקט ישראל אומן-יובל הררי" הוא תוצאה שאינה הטובה ביותר עבור שני השחקנים (שני צדי ההכרה, שניים שהם אחד–האדם), אך גם בלתי-נמנעת. "אפקט ישראל אומן-יובל הררי" הוא גם תוצאה שאינה "לא על פי המדע". מאחורי משמעות המושג רציונליות של ישראל אומן ומאחורי מה שהמוטציה הגנטית של יובל הררי מסוגלת להרים, בעזרתם הנדיבה של תנאי הסביבה המגוונים, הזמן האין סופי והמקריות, לדעת בעלי קריירה אקדמית לא מעטים עומד מדע פר-אקסלנס.